פולחן בגואטמלה

הרפובליקה של גואטמלה השוכנת במרכז אמריקה היא מדינה מדהימה.  היא זכתה לשלל כינוים, וביניהם ארץ האביב הנצחי, ארץ הקשת בענן ושוויץ של מרכז אמריקה.

המטייל בה לא יוכל להישאר אדיש ורבים מהמבקרים בה מתאהבים, שכן יש בה ריכוז של כל המיוחד במרכז אמריקה, החל בשרידי המאיה החידתיים, דרך הרי געש תמירים ומעשנים, וכלה בשרידי אוכלוסיה מקומית, ששרדה את שואת הכיבוש האירופאי. ברבות ממדינות היבשת האמריקאית האוכלוסייה המקומית נכחדה כליל כתוצאה מהכיבוש, ואם נותר שריד כלשהו, אזי הוא נדחק לפינה, מוקף ומוגן ע"י התרבות המערבית שמקיפה אותו, בדומה למתרחש בשמורת טבע או בגן חיות. לעומת זאת בגואטמלה המצב הינו הפוך לחלוטין.

קשה לדבר על נתונים מוחלטים במדינה בה רבים מהתושבים חיים בכפרים נידחים, אך מקובל לומר שמעל חמישים אחוז מהאוכלוסייה הינם 'טהורי גזע', כלומר נצר לתרבות המאיה המפוארת שפרחה באזור זה לפני הגעתו של הכובשים הספרדים ובראשם קורטז. גם יתר התושבים אינם בני הגזע הלבן, אלא 'מסטיזו' , כלומר תוצר של נישואי תערובת בין הגזעים ורק מיעוט הוא בן הגזע הלבן. למרות שהדת הראשית והרשמית היא הנצרות הקתולית, והעובדה שרבים משתתפים במיסה ובשאר הטקסים הקתוליים, הקתוליות שלהם מעורבבת לחלוטין באמונות מקומיות והדוגמא הבולטת ביותר לכך היא כנסית 'סנטו תומאס' הממוקמת בצ'יצ'יקסטננגו.

עם בוא הכובשים הספרדים הם ניסו להשליט את 'דת האמת' ולהכחיד כל שריד של הדת המקומית והפרימיטיווית'. לצורך כך הם בנו במקומות רבים את הכנסייה המרכזית על גבי שרידי מקדשים או אתרי פולחן מקומיים. אם נתעלם מהאכזריות שבמעשה כזה, בהסתכלות קצרת מועד היה זה מעשה מאוד יעיל שכן הפולחן המקומי נפסק והתושבים אולצו לקיים את הפולחן הנוצרי. אך לטווח הארוך היה זה מהלך הרה אסון מבחינת המיסיון הנוצרי. התושבים שאולצו לקיים את הפולחן הנוצרי לא שכחו את האלוהויות שלהם, שבאתרם התפללו, וברבות הזמן יצרו מזיגה מיוחדת בין שתי הדתות. המושג המדעי לתופעה זו הוא 'סינקרטיזם' שבמסגרתו התקיים פולחן מאיה במקביל לפולחן נוצרי ויתרה מכך הישויות נבלעות במסגרת מערך האמונות הקיים.

בתרבות המאיה הקדומה לאלוהי הטבע היה כח רב. כך ישו ומריה הפכו לסמל של השמש והירח בהתאמה. למיסיונר המתבונן מבחוץ יכול להראות אדם אדוק הדבק במושיעו – ישוע –  כאשר בפועל הוא מפנה את תפילתו אל אלוהות  השמש.. רבים מהפולחנים המקומיים קשורים קשר בל ינתק לטבע המקומי ולגיאוגרפיה המרחבית. כך בארץ בהן התפרצויות געשיות ורעידות אדמה הינן מחזה תדיר לישויות השולטות בבטן האדמה  ובוודאי שלאלוהי האש יש כח רב.

חרף העובדה שגואטמלה ממוקמת בתוככי האזור טרופי,  ישנם אזורם בהם המשקעים אינם מרובים והבצורות המכות אחת לכמה שנים, מקשות על חיי האדם. ברור שבתנאים כאלו גם לאלוהי הגשם תהיה חשיבות מרובה. אחד הדברים המרתקים ביותר אותם יכול המטייל ברחבי גואטמלה לתור לחפש הוא בדיוק את שרידי הפולחן קדום. את שרידיו הוא יוכל לזהות במוטיבים אומנותיים בתוככי הכנסיות, חדי העין יזהו את אותותיו אף בהתנהלות היומיומית אך השיא הוא כמובן טקסי 'מאיה' אמיתיים. ישנם שלל מקומות בהם ניתן לצפות בטקסים, רבים מהמפורסמים והמוכרים שבהם מרוכזים סביב עיר השוק הומת האדם צ'יצ'יקסטננגו. בעיר מרתקת זו, אליה נוהרים רוכלים ותיירים כאחד בימי השוק הססגוניים, מתקיימת מזיגה מאלפת של דתות. בעיר זו גם נמצא בשנת 1701 ה'פופול ווך', שמוכר ברבים כספר הקדוש של המאיה, המכיל אינפורמציה מרובה לגבי התקופה, האמונה ודרך החיים הפרה קולומביאנית במרכז אמריקה. השוק בנוי סביב כנסיה המכונה'סנטו תמאס' שבה נמצא מזבח נוצרי, אך כל המסדרון המוביל אליו מכוסה בבמות פולחן קטנות המוקדשות לישויות המאיה. על גבי גרם המדרגות המטפס אל הכנסייה ניתן לראות במהלך רב שעות היום, מבינות לענני הקטורת, שמאנים העוסקים בפולחנם.  

למרחיקים לכת קצת יותר מומלץ להגיע אל בית הקברות בפאתי העיר, שאינו רק יפה ומרשים ויזואלית, אלא שבקרבו מתנהלים כמעט מדי יום טקסי מאיה וגולת הכותרת ממוקמת על פסגה המשקיפה על העיר ועליה אתר פולחן קדום המכונה 'פסקואל אבאח' ובו נשמר רצף פולחני מזה אלפי שנים.   שלושת האתרים השונים ממחישים שלוש רמות שונות של סינקרטיזם, בעוד שבמתחם הכנסייה כוחן של הישויות הנוצריות הינו רב מאוד, הרי שבאתר הפולחני פסקואל אבאח ישויות המאיה הן השולטות ובבית הקברות מדובר על מעין שלב ביניים.  

לאלו המחפשים את אותם טקסים אותנטיים, נדרשת סבלנות מרובה שכן בדומה לטקסים ברחבי העולם כולו לטקס קצב משלו ולא תמיד הוא עונה ל'קצב התייר' שדרכו אצה לו, והוא צריך להספיק לבקר בעוד כמה אתרים..   מומלץ ללמוד ולהכיר מבעוד מועד את העומד להתרחש שכן לא תמיד קל להבין את מורכבות הטקס על שלביו השונים, במיוחד בהתחשב בעובדה שרבים מאותם שמאנים לא מדברים ספרדית ובודאי שלא אנגלית, אלא שפות מקומיות 'אינדיאניות'.  אך הדגש החשוב ביותר הוא לתת לטקס ולמשתתפיו את הכבוד הראוי, לא להתקרב יתר על המידה, לא לצלם באם משתתפי הטקס אינם מתירים זאת, להתרשם, לחוות אך לא להפריע.